פסק-דין בתיק ע"א 41447-10-12

רקע

ביום 11/04/02 נכרת "הסכם וזיכרון דברים" בין "אומן מתכת (עופר)" שהוגדר כצד א' באותו הסכם, לבין המשיב.

לפי זיכרון דברים זה, מסר המשיב לצד א' הנ"ל, משאית עם מכלית תערובת ששוויה הוערך בסך 23,109 דולר. נרשם באותו הסכם כי צד א' ישלם את הסך הנ"ל ומיד אחר כך נאמר כי צד א' ייקח את המפרעה הנ"ל כתשלום ראשון עבור מיכלית תערובת חדשה שתיבנה על ידי אמן מתכת לפי הזמנת המשיב וזמן האספקה יהיה כ- 6 חודשים.

כן נרשם באותו הסכם, כי מאותו מועד של ההסכם, האחריות על המשאית כולה על צד א'.

על האמור לעיל חתמו מצד אחד המערער 2 (להלן: "המערער") (תחת המילים "אומן מתכת"), ומצד שני המשיב.

מתחת לחתימותיהם נרשם "הסכם רכישת מיכלית חדשה יבוצע בנפרד בימים הקרובים בין שמעון לאמן מתכת".

אין חולק כי עובדתית, בסופו של יום, ולאחר שצד א' קיבל לידיו את המשאית הנ"ל, היא הועברה בעסקת מכר לצד שלישי, חברת עוף עוז.

אין גם חולק כי בסופו של דבר, התמורה ששילמה חברת עוף עוז, לא הגיעה אל המשיב ונותרה בידי המערערת 1 (להלן: "המערערת").

אין גם חולק כי בסופו של דבר לא בנתה המערערת מיכלית חדשה עבור המשיב. בעניין זה חלוקים הצדדים במי נעוצה הסיבה לאי יצור המיכלית. בעוד המערערת טענה בבית משפט קמא כי המשיב לא הגיע לחתום על הסכם כפי שהוסכם בזיכרון הדברים הנ"ל, וכי היא כבר רכשה את החומר ליצור המיכלית, טוען המשיב כי המערערת לא יצרה עבורו את המיכלית החדשה עקב כך שהפכה חדלת פירעון.

דומה שהמחלוקת הנ"ל כבר אינה רלוונטית לערעור דנן, זאת הואיל שלטענת המערערים בפני בית משפט קמא, הם הסכימו שהחומרים שרכשו לצורך יצור המיכלית החדשה, ימכרו לצדדים שלישיים, ותחת זאת תיערך עסקת מכר בין המשיב לחברת תדמיר, במהלכה יקבל המשיב מחברת תדמיר, משאית ששוויה 150,000 ש"ח ומע"מ, ואילו המשיב עצמו ימסור לחברת תדמיר סמי טריילר ששוויו 60,000 ש"ח ומע"מ, ובשווי ההפרש הנ"ל בסך 110,000 ש"ח, שהינו יתרת החוב על פי עסקת החוב המקורית, תישא או תתקזז המערערת מול חברת תדמיר, ובזאת בא על פירעונו החוב של המערערת כלפי המשיב.

תביעת המשיב בבית משפט קמא

המשיב הגיש תביעה לבית משפט קמא, ובה טען כי ההסכם החל בין הצדדים הינו זיכרון הדברים הנ"ל מ- 11/04/02 וכי מחד, לא סיפקו לו המערערים דנן מיכלית חדשה, ומאידך, לא שילמו את יתרת התמורה בעד המשאית, 23,109 דולר הנ"ל, אשר ליום הגשת תביעתו עומד על סך 144,789 ש"ח.

המשיב גם טען באותו כתב תביעה כי יש לחייב את המערער באופן אישי, הן בשל כך שחתם בעצמו על החוזה, ללא חותמת החברה, המערערת והן בשל כך שיצר כלפיו מצג שווא, שכן ידע כבר במועד חתימת זיכרון הדברים הנ"ל, כי המערערת חדלת פירעון ולא תוכל לשלם את חיוביה לפי זיכרון הדברים.

הגנת המערערים בבית משפט קמא

המערערים לא הכחישו בכתב הגנתם כי לא שילמו את הסך הנ"ל, לאחר מכירת המשאית של המשיב לחברת עוף עוז, אך טענו כי לאחר מכן נכרת הסכם חדש בין הצדדים שלפיו סכום זה יקוזז במהלך העסקה בין המשיב לחברת תדמיר, כמפורט לעיל.

אשר להטלת אחריות אישית על המערער , טענו בכתב הגנתם תחילה (סעיף ז') כי החתימה על זיכרון הדברים היא של המערערת, אולם בסתירה לכך, טענו בסעיף י"ד (2) לכתב ההגנה, כי המערער (הנתבע שם) "פעל בהרשאת הנתבעת".

פסק דינו של בית משפט קמא

בית משפט קמא חייב את המערערים יחד ולחוד לשלם את מלוא סכום התביעה למשיב וכן הוצאות משפט.

אשר לחיוב המערערת, קבע בית משפט קמא תחילה, כי חרף טענת המערערים שיש להסיק מסכומי הכסף שבהם נעשתה העסקה בין המשיב לחברת תדמיר, כי החוב שולם למשיב באמצעות אותה עסקה, הרי שלא נערך הסכם בכתב לגבי אותה עסקה בין הצדדים דנן, על אף שמדובר בהסכם המשלב מכר וכן חוזה לביצוע העבודה הקבלנית והואיל וניתן היה לצפות כי המערער שהינו איש עסקים רב ניסיון, יעגן את אותן הסכמות בכתב, אך לא עשה כן, "אזי ברי כי יש לזקוף זאת לחובתו". בית משפט קמא קבע כי מדובר בעדות בעל פה כנגד מסמך בכתב, הוא ההסכם שנכרת בין המשיב לתדמיר ועל כן גם מטעם זה יש לדחות את טענת המערערים.